חלונות הראווה

Transfive by A.Eshel - All rights reserved
ח
לונות ראווה נוצצים המחזירים את זיוום של פנסי הרחוב. כמה אהבתי להצמיד ראשי אל אותם חלונות, לפעור עיניים בניסים ובנפלאות שהיו מזמנים לי, עד שאמא הייתה מעירה על ידי הדביקות המשאירות רישום אימפרסיוניסטי למדי על הזגוגית שאז הייתי חייב להתנתק מהם ולהגרר בחוסר חשק במורד הרחוב תחת ידה.  בכלל, אמי התנגדה להצמדות לחלום יחיד למשך זמן ממושך, תמיד סברה שאסור לשים את כל החלומות בסל אחד. פעם אפילו גילתה לי שהיא חושבת על חלומותיה כאילו היו סלט פירות בו אתה נוגס כל פעם פיסה של פרי אחר והכל יחד סלט של חלומות המשאיר שובל טעמים מבהיקים כאילו היה זנב שביט החולף אל מול ענינו ונגוז.  אותם חלונות אכן שמשו כר לחלומותי. פעם הייתה זו רכבת חשמל עטורת אורות מהבהבים ופעם אקווריום צלול ודגי זהב עמלניים מתרוצצים בו הלוך ושוב. בכל חלון, חלום וכל חלום מוריד את מחשבותי אל מצולות הים החשוכים שאפילו קפטן נמו טרם הגיע עדיהם או מעלה אותי אל פסגות ההרים המושלגות במדינות רחוקות ששמן לא נודע.

עם הזמן שמתי לב לדבר קסום נוסף בעצם ההתבוננות בחלונות הראווה. ככל שהציגו לי מקסמים ומוצרים, ככל  שניסו למקד דעתי במסר מסויים ולערפל חושי לדברים שסביב, ברגע מסויים אחד בו בקשתי להצמד אל החלון והחלום, נשקפה לי דמותי שלי צצה מן הרחוב, קרבה אל  החלון. הייתי מסתכל לעצמי בעיניים ומסכם ביני לבין דמותי שהחיים יפים, שיש על מה לחלום ויש לי זמן, החלון הרי יהיה כאן גם מחר והרכבות החשמליות עוד יצפרו ברוב עסק בהגיען לתחנה. שבב ידיעה בוטחת היה עולה בי ברגעים הללו, יום אחד  גם אני אהיה בעליו של חלון ראווה, גם אני אמכור חלומות לעוברים, גם אל החלון שלי יצמדו ילדים בידיהם המרוחות בשרידי ארטיק מוקה מצופה שכבה יפה של שוקולד. מעולם לא פחדתי להביט בדמותי שנשקפה מזגוגית חלון הראווה או בדמויות האנשים העוברים ברחוב ממהרים להגשים את חלומם או לעשות לביתם. אהבתי אותם, את כל הדמויות המשתקפות בחלון . כולם נראו לי חלקים מחלומי על הדברים שיכולתי לעשות, על מי שאוכל לגדול להיות. נהג המונית המסיע פועלים עבריים אל יום עמל, האיש המחוייט העונד שעון ענק, את עקרת הבית  הנושאת סלים מלאי פרי הארץ ואת החיילים חובשי הכומתות האדומות שתרמיל גדול תלוי להם מגבם. את כולם אהבתי באמת, ללא תנאי, כמו שילדים יודעים לאהוב.

זו הייתה שנת בר המצווה שלי כשעברנו אמי ואני ברחוב ראשי של אחת השכונות המרוחקות ממרכז העיר. לאורך הרחוב היו חלונות הראווה מנופצים ורסיסי זכוכית מילאו את המדרכה והרחוב. שופעי צבע וצורה נצצו להן הזגוגיות המנופצות ואמא אמרה שאלו אנשי הפנתרים השחורים ששברו ונפצו והשחיתו. את השין במילה שחורים משכה אמי באריכות עד שדמתה ללחישת נחש. הפנתרים השחורים כך הסתבר לא היו חלק מסלט הפירות של אמי וכנראה, כך חשבתי, שלא הייתה שמחה לראות את דמותם משתקפת לצד דמותה בחלון הראווה.  בבית בערב הבנתי שאסור לי לאהוב את כל האנשים מחלון הראווה בצורה שווה. שיש כאלו שהם אנשים, אבל לא כמונו. אז התחלתי לאהוב אותם בסתר. בכל פעם שהתבודדתי עם חלומותי מול חלון הראווה, זזתי קצת ועשיתי להם מקום בחלום. זה היה סוד שאסור לגלות, כמו אז כשהתאהבתי לראשונה ושמרתי בסוד, אפילו לה, מושא אהבתי לא גליתי.

גם היום, שנים רבות אחרי, משמשים לי חלונות הראווה כחלון אל הנפש, כפתח לחלומותי הכמוסים. חלום ילדות רחוק אחד אף התגשם ויש לי חלון ראווה משלי. לא רכבות דוהרות שם במעגל, לא דגים שוחים בחלוני אולם גם כך הוא מציג היטב את מרכלתי. מטאפורי ככל שיהיה, הכתיבה היא חלוני. שם אני מצמיד ראשי אל הזגוגית, צופה בכם חולפים ברחוב כאחוזי תזזית, אז אני מבין גם בלי שאומרים שכולנו אנשים ואכן זה מה שאתם משקפים בזמן שאני מביט בחלומי ואתם בו משתקפים.

אמש נופצו חלונות הראווה ואני עומד מולם מחפש לשווא את דמותי אך קצרה ידי.  מבקש את דמותכם ואין שם דבר, לא דמות ולא צל רק חור שנפער. אין חלון, נגוז החלום